מדריך יצירה: איך להכין בובת חוטים "חמודה-מפחידה" בעצמכם!

היי כולם!

כמו שחלקכם אולי יודעים, לאחרונה אני עובדת על פישוט הליין שלי כדי להתמקד באומנות תלת מימד ויצירת עולמות שונים.

המשמעות היא שברגע שהמלאי הנוכחי של בובות הזעם שלי יסתיים, אני אפסיק לייצר אותן.

בובת זעם שחורה

₪35.00

לקנייה

אבל, אני ממש לא רוצה להשאיר אתכם בידיים ריקות.

בובות הזעם האלה תמיד היו פרויקט מיוחד עבורי,

ולכן החלטתי שזה הזמן המושלם לשתף אתכם במדריך שלב-אחר-שלב.

כך תוכלו ליצור גרסא דומה אך שונה של בובה כזו לגמרי בעצמכם,

עם כל אווירת הפסטל-גות' הקריפית-חמודה שאנחנו כל כך אוהבים.

לפני שניגש ליצירה עצמה, חשוב לי לדבר על הפיל שבחדר

 ה"קסם" שמאחורי הבובות

תרבות הפופ והסרטים ההוליוודיים גרמו לנו לחשוב שבובות וודו הן כלי מאגי, אפל ומסוכן. המיתוס הקולנועי הקלאסי שבו נעיצת סיכה גורמת לכאב פיזי לאדם מרוחק רחוק שנות אור מהמקורות ההיסטוריים של הבובות האלו, ששימשו בדתות מסורתיות דווקא ככלי לריפוי, תקשורת עם אבות קדמונים או מדריך רפואי או הגנה.אפשר למצוא בובות כאלו בצורות שונות באזורים שונים בכל העולם, בתרבויות שונות, ובזמנים שונים בהיסטוריה.במציאות, לבובות חוטים אין שום כוח על-טבעי או יכולת לשלוט באנשים אחרים. אי אפשר באמת להטיל קללה על בוס מעצבן או על אקס פוגעני דרך בובה. אז למה בכל זאת אני קוראת להן "בובות זעם"? כי הכוח האמיתי שלהן הוא לא מאגי – הוא פסיכולוגי ומדעי.

הבובה ככלי לעיבוד רגשות: המדע שמאחורי הבובה

כולנו חווים כעס, תסכול ומועקה. לפעמים הרגשות האלה מרגישים כמו אנרגיה פיזית שכלואה בתוכנו ואין לה לאן ללכת. כאן בדיוק נכנסת לתמונה בובת הזעם, שמתפקדת כאובייקט מעבר (Transitional Object) מושג שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. בדומה לדובי של ילד, הבובה הופכת למרחב בטוח שבו אנחנו יכולים להשליך את עולמנו הפנימי על אובייקט חיצוני.

בפסיכולוגיה, התהליך הזה נקרא "החצנה" (Externalization). כשאנחנו חווים רגש קשה, המוח נוטה להזדהות איתו ("אני אדם כועס"). ההחצנה עוזרת לנו להפריד בין הרגש לבין הזהות שלנו ("הכעס נמצא שם, בתוך הבובה"). ברגע שהרגש מקבל צורה פיזית, חוטים, בדים וצבע, הוא הופך ממשהו מופשט ומאיים למשהו שאפשר לנהל אותו.

למה זה באמת עובד? קתרזיס וסימבוליות:

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית (כמו אלו של פרופ' ניית'ן דה-וול) הראו שפעולה סמלית כלפי אובייקט שמייצג מקור לכעס יכולה להפחית את תחושת העוררות הרגשית. נעיצת סיכה או לחיצה חזקה על הבובה אינן אקט של אלימות, אלא אקט של תיקוף רגשי: אנחנו נותנים לעצמנו רשות להרגיש, מבלי לפגוע באיש.

ויסות דרך יצירה (Art Therapy):

התנועה החזרתית של הידיים עוזרת להוריד את רמות הקורטיזול (הורמון הסטרס) ומאפשרת למוח לעבור ממצב של "הילחם או ברח" למצב של עיבוד רציונלי.

שליטה מחדש:

כעס נובע לעיתים קרובות מתחושת חוסר אונים. כשאנחנו משתמשים בבובהנאנחנו מחזירים לעצמנו את תחושת השליטה :אנחנו הופכים מהקורבנות של הרגש ליוצרים שלו.

כשאנחנו לוקחים את הכעס העמוק שיושב לנו בבטן ומכוונים אותו כלפי אובייקט מוחשי כמו בובת הזעם שיצרתי המוח מצליח "לפרק" את המועקה. זו לא מאגיה שחורה, זו פשוט הדרך שלנו לטפל בעצמנו עם קצת יצירתיות, דמיון והרבה חמלה עצמית.

איך אפשר להשתמש בבובה ביומיום?

לדבר אליה:

נשמע מוזר? אולי. אבל להוציא את המילים החוצה בקול רם מול אובייקט שלא שופט אותנו, יכול לשחרר המון לחץ.

מגע פיזי בטוח:

אפשר למעוך אותה, למחוץ אותה בידיים כשעולים העצבים, או אפילו לתקוע בה סיכות – לא מתוך כוונה לפגוע במישהו, אלא כאקט סמלי של שחרור כאב ופריקת מתח. זה מוציא את הכעס מהגוף שלכם אל הבובה.

פתקי שחרור:

כתבו על פתק קטן את מה שמכעיס אתכם, והצמידו אותו לבובה. תנו לה "לסחוב" את הכעס הזה במקומכם. עכשיו כשהבנו את הכוח המרפא והמרגיע של בובות הזעם,

בואו נכין אחת!

מה תצטרכו?

·        מנקה מקטרות באורך 30 ס"מ (אם אין לכם, גם חוט ברזל יעשה את העבודה)

·        חרוז עץ או כדור קלקר קטן (בקוטר 2.5 ס"מ)

·        חוטי צמר

·        חוטי רקמה בצבעים שונים

·        דבק

·        קישוטים: חרוזים, כפתורים וחתיכות לבד

שלבי ההכנה:

1.     יוצרים את הצוואר והשלד:

קפלו את מנקה המקטרות לשניים. מדדו כ-2.5 ס"מ כלפי מטה מהקיפול, ואז הפרידו את שני החצאים וכופפו אותם בזווית של 90 מעלות כלפי חוץ כדי ליצור את הצוואר.

2.     מעצבים את הזרועות:

מודדים כ-3.8 ס"מ לאורך "הזרוע" השמאלית. מכופפים אותה כלפי מטה ופנימה על עצמה, ואז מכופפים את שארית החוט למטה כך שייווצר שוב זווית של 90 מעלות עם הזרוע. חזרו על הפעולה בזרוע השנייה. עכשיו אמורה להיות לכם צורה שמזכירה קצת צלב.

3.     מכינים את הרגליים:

מודדים כ-5 ס"מ כלפי מטה מאיזור הזרועות. מכופפים את שארית מנקה המקטרות החוצה לצורת V הפוכה. קפלו את הקצוות חזרה כלפי מעלה כדי ליצור רגליים באורך 3.8 ס"מ.}

4.     מוסיפים את הראש:

קחו את חרוז העץ שלכם, שימו טיפת דבק בחור שלו והשחילו אותו עד הסוף על הצוואר שהכנו בשלב 1. (אם אתם משתמשים בכדור קלקר - פשוט חוררו אותו מעט בעזרת עיפרון, מלאו בדבק ונעצו על הצוואר). טיפ: אל תדאגו אם הראש נראה טיפה גדול, הפרופורציות יסתדרו כשנעטוף אותו.

5.     עוטפים את הראש:

הדביקו את קצה חוט הצמר לחרוז. התחילו ללפף את החוט לאורך, לרוחב ובאלכסון עד שהחרוז מכוסה לחלוטין. כשתסיימו, אבטחו את הקצה עם עוד קצת דבק. חשוב לשנות את כיוון הליפוף לעיתים קרובות כדי לשמור על עובי אחיד.

6.     עוטפים את הגוף:

התחילו ללפף את הצמר במורד הרגל השמאלית ובחזרה למעלה לכיוון האגן. המשיכו באותה צורה לרגל הימנית, ואז עלו כלפי מעלה לכיוון הזרועות. כדי לקבל מראה מסודר יותר, מומלץ ללפף קודם את קצוות הידיים והרגליים. כשסיימתם עם הגפיים, עברו על פלג הגוף העליון כמה פעמים כדי לעבות אותו.

7.     מוסיפים צבע ובגדים:

כאן נכנס הקסם! עטפו את הבובה מחדש בעזרת חוטי רקמה צבעוניים. זה יוסיף לה צבע, צורה ומרקם. אפשר לשלב שחור עם צבעי פסטל רכים, להשתמש בצבעים שונים לראש ולגוף, ואפילו לעצב מעין חולצה ומכנסיים. למראה מיוחד, העבירו את חוט הרקמה בהצלבה (בצורת X) על החזה של הבובה.

8.     הפרטים הקטנים (והכי שווים):

השתמשו בכפתורים או חרוזים קטנים כדי ליצור עיניים שחורות ובולטות, ובחוט רקמה שחור לפה. אפשר לגזור חתיכות קטנות של לבד כדי להוסיף חגורות או אביזרים.

רוצים להוסיף שיער? גיזרו כמה חוטי רקמה, קישרו אותם באמצע והדביקו לראש הבובה.

תיהנו מהתהליך ותזכרו: כעס הוא טבעי, אבל מה שאנחנו בוחרים לעשות איתו זה מה שחשוב!