הפיה המפחידה בכנסים וירידים

מאז שהתחלתי ליצור בתור הפיה המפחידה, היה לי ברור שאני לא רוצה להישאר רק בעולם הפנימי שלי או בתוך ארבעה קירות של סטודיו. היצירה שלי תמיד נולדה מתוך צורך רגשי עמוק – להתמודד עם פחדים, כאבים, תחושה של זרות, וגם עם קסם דמיון והשראה. מהרגע הראשון ידעתי שאני לא יוצרת רק בשביל עצמי: רציתי לתת לאנשים אחרים לגעת בעולם הזה, להרגיש שהם לא לבד ברגשות האלו.

הפיה המפחידה והדוכן שלי

הירידים והכנסים הפכו בשבילי לשער הזה , הגשר שבין העולם הפנימי שלי לבין העולם שבחוץ.זה המקום שבו אני יכולה להוציא את היצירות שלי מהמדף או מהשולחן בסטודיו, להניח אותן על דוכן, ולראות איך הן פתאום מתחילות "לחיות" ולקבל משמעות דרך העיניים של אחרים.

כשאני מגיעה ליריד, זה לא "עוד יום עבודה". אני מרגישה שאני יוצאת למסע קטן. אני מתחילה לפחות כשבועיים לפני בהכנות: אני יוצרת משהו מיוחד ומותאם לקהל שאני מדמיינת שאפגוש,אני אורזת בזהירות את הבובות, המיניאטורות והדמויות המיוחדות שלי, כל אחת עטופה לא רק בחומר אלא גם עם הרצון שלי שתיגע בלב של מישהו אחר. וכשאני פורקת את כל היציות ביריד ומעמידה אותן זו ליד זו, הדוכן שלי הופך למין עולם קטן  שאני בראתי. יקום מלא דמויות, יצורים, צבעים ורגשות.

וכשאנשים עוצרים ליד הדוכן: זה הרגע שבו הקסם מתרחש. יש מבטים של פליאה, לפעמים דאגה, לפעמים חיוך קטן, לפעמים אפילו מבט מבולבל. וכל תגובה כזו היא רגע מכושף: כי האמנות שלי יצאה מהחלומות ומהזיכרונות שלי, ונגעה לרגע בלב של מישהו אחר.

אני רוצה לשתף אתכם יותר לעומק על ההרפתקאה הזו להיות אמנית שמקימה דוכן:

·        למה הירידים חשובים לי כאמנית עצמאית.

·        אילו רגעים בלתי נשכחים קרו לי שם.

·        איך זה מרגיש להציג את עצמי ואת היצירה שלי מול קהל אמיתי.

·        וגם – מה אני לוקחת הלאה מהחוויה הזו, לעתיד.

למה ירידים חשובים לי כאמנית

להציג ביריד זה לא עוד "הזדמנות מכירה". מבחינתי, זה טקס, מפגש, ואפילו מבחן אישי. כל יריד הוא כמו במה שעליה אני עומדת, לא כדי להופיע, אלא כדי לחשוף. לחשוף את היצירות, את העבודה שלי, ובעצם גם אותי.

בעולם שבו רובנו צורכים אמנות ותוכן דרך מסכים גלילה מהירה באינסטגרם, תמונה בפיד או סרטון קצר – הירידים והכנסים הם המקומות שהקצב משתנה. כאן יש רגע של עצירה, של תהייה, חיבור. אדם שעובר, פתאום מבחין ביצירה שלי, מתקרב, מסתכל, נוגע, שואל שאלה. זה רגע של נוכחות, משהו שלא קורה לי באינטרנט.

היריד כמראה חיה

כל יריד הוא מראה. אני יכולה לראות בבת אחת איך אנשים מגיבים למה שאני עושה:

• האם הם נעצרים מול היצירות שלי? ולמה?

• האם המיניאטורות גורמות להם לחייך או להתרחק קצת?

• האם מישהו מתעקש לשאול מה המשמעות של בובת הזעם? או תכשיט עם עצם?

המבט הזה, החיוך הזה או אפילו ההססנות – הם כולם שווים יותר מאלף לייקים ברשת. כי הם אמיתיים.

היריד כמפגש אנושי

אני לא באה ליריד בשביל "למכור". אני באה לפגוש. לשמוע סיפורים של אחרים, לראות איך היצירות שלי מהדהדות את מה שהם עוברים. לפעמים מישהו נעמד מולי ומספר לי על תקופה קשה, על סיוט שחוזר אליו, או על חפץ שמזכיר לו את הילדות. אני מגלה שדרך האמנות שלי מתקיימת שיחה שלא תמיד קורה ביומיום,אני מקבלת השראה מהסיפורים האישיים שלכם, התחושות ואפילו הפחדים, והרבה פעמים אני מרגישה פחות לבד, פחות מוזרה, פחות זרה.

היריד כמבחן אומץ

להעמיד את כל היצירות שלי על שולחן ולהגיד לעולם: "זה שלי"  זה מפחיד. תמיד יש את החשש: אולי אנשים יעברו ולא יתעניינו, אולי יצחקו, אולי לא יבינו. אבל דווקא החשיפה הזו מחזקת אותי. היא מזכירה לי שאני לא רק יוצרת לעצמי, אלא גם אמנית אמיתית שמסוגלת לעמוד מאחורי העבודה שלה, על כל העומק והרגש שבה.

במובן הזה, ירידים חשובים לי לא רק מבחינה עסקית – אלא גם מבחינה אמנותית ונפשית. הם מחברים אותי לעולם שבחוץ, מחזקים אותי מול עצמי, ומזכירים לי שוב ושוב למה אני בוחרת ליצור.

אחרי כל יריד או כנס, אני יכולה להסתכל על החוויה, על השאלות, על המים העמוקים ששחיתי בהם ולשמוח.

רגעים בלתי נשכחים מהירידים

כל יריד מביא איתו חוויות חד־פעמיות, רגעים קטנים שמתקבעים בזיכרון ומזכירים למה אני יוצרת. לפעמים זה רגעים פשוטים, לפעמים רגעים שמטלטלים את הלב. הנה כמה מהם:

הילד שבכה מול הבובה

באחד הירידים ילד קטן נעצר מול בובת זעם שלי. עיניו התרחבו, הוא נעצר, ואז התחיל להתרחק קצת – לא מתוך פחד, אלא משום שהבובה עוררה בו רגשות שהוא לא ידע איך להביע. ההורים שלו נעמדו לצידי והסבירו לי שיש לו בעיה של כעס, הוא לא יודע לשחרר אותו מבלי להכאיב לאחר, הבובה הזו הפגישה אותו עם הזעם שבתוכו בצורה שמותר, מותר להוציא אותו החוצה ויש על מה. הרגע הזה היה קסום. לראות כיצד יצירה שלי יכולה לגעת במישהו בצורה כל כך עזה, להבין שהאמנות שלי חיה ומשפיעה, ואת ההורים ואותי חווים הקלה ענקית שאולי מצאנו כלי רגשי חדש לילד, זה רגע שלא שוכחים.

עצה קטנה שהפכה לחברות

באחד הכנסים, מישהי נעצרה ליד הדוכן שלי, מבטה נדד בין המיניאטורות שלי. היא הסתכלה על הדמויות הקטנות ושאלה בהיסוס קל איך היא יכולה ליצור משהו דומה בעצמה.

נתתי לה עצה קטנה – לא משהו מורכב, פשוט טיפ פרקטי: איך להתחיל עם חומר בסיסי, איך לחשוב על פרטים קטנים שמביאים חיים, ואיך לא לפחד לטעות. מה שהתחיל כעצה טכנית קטנה, הפך למשהו אחר לגמרי. תוך דקות, השיחה שלנו הפכה אישית – היא סיפרה על הפחדים שלה כאמנית מתחילה, על הרצון למצוא קול משלה, ועל כמה כיף לה לגלות עולם חדש. אני שמעתי,הבנתי אותה עד עמקי נשמתי, עודדנו אחת את השניה להמשיך ליצור ולחלום, והרגשתי את החיבור נבנה לאט אך בטוח.בסוף היום, היא עזבה לא רק עם הבנה חדשה על יצירה, אלא אני זכיתי בחברות חדשה. מאז אנחנו מחליפות רעיונות, שולחות השראות, ומשחקות עם החומרים שלנו יחד. עצה קטנה אחת – שהכירה לי מישהי שהפכה לחלק מהעולם שלי.

קבוצת החברים שצילמה סלפי

כמה צעירים עמדו מול הדוכן וצחקו, הצביעו על הדמויות, ועשו סלפי משותף עם היצירות. הם לא קנו דבר, אבל השמחה שלהם הייתה מדבקת, אני תמיד אוהבת להתרגש עם אנשים.אני הרגשתי איך היצירות שלי הפכו לחלק מחוויה חברתית משותפת – רגע קליל, כיפי ומלא חיים.

  מפגשים עם אנשים שמכירים את העבודה שלי מהאינטרנט – לראות אותם מתרגשים מהדמויות בהווה, במציאות.

  שיחות קצרות עם ילדים שמנסים להבין את הסיפור מאחורי כל יצירה.

  רגעים של שקט, כשהקהל מתרחק והדוכן נשאר רק לי.זמן לעצור, לראות, ולהרגיש את כל מה שהתרחש עד כה.

הרגעים האלו הם הלב של כל יריד: הם אלה שנותנים משמעות אמיתית למפגש שלי עם הקהל.

איך זה מרגיש להציג כאמנית אמיתית

להגיע ליריד זה לא רק להביא איתי את היצירות שלי:  זה לחשוף את כל העבודה, הלב והנפש שמאחורי כל רגע שקרה. כל בובה, מיניאטורה או גולגולת שאני מציגה היא לא רק חפץ  היא סיפור, עולם קטן, רגש מורכב.

ההכנה לדוכן: טקס אישי

לפני כל יריד אני מקדישה זמן לסידור הדוכן. אני שוקלת אילו יצירות להביא, איך להניח אותן כך שהסיפור שלהן יובן, ואיך ליצור אווירה שתשקף את עולמי האמנותי. אני בוחרת בקפידה את הצבעים- שכמעט תמיד הופכים לשחור לבן ואדום, ומשתדלת לחשוב על העיצוב כי כל פרט קטן משפיע על האופן שבו הקהל ירגיש כשהוא מתקרב.

העמידה מול הקהל :מבחן אומץ

לעמוד מאחורי הדוכן ולומר "זו אני" זה לא פשוט. תמיד יש את החשש שמישהו יעבור בלי להתעניין, שאולי יצחקו או לא יבינו את היצירה. אבל לאחר החוויה אני מוצאת שדווקא החשיפה הזו מחזקת אותי היא מזכירה לי שאני לא רק יוצרת לעצמי, אלא אמנית אמיתית שמסוגלת לעמוד מאחורי העבודה שלה.

המפגש עם הקהל: חוויה מעצימה

כל שיחה, כל חיוך, כל מבט מבולבל או מחויך – הם רגעים של חיבור ישיר. אני שומעת שאלות על ההשראה, על תהליך היצירה, על המשמעות של דמויות שונות. אני מקבלת את הפידבק של העוברים והשבים חיובי וגם כזה שלא, ומצליחה ליצור בועה אחרת וזה הרגע שבו אני מרגישה שהאמנות שלי נושמת, חיה ומדברת.

אמנות כתחושת שייכות

להציג ביריד זה גם לדעת שאני חלק מקהילה גדולה יותר. סביבי יוצרים אחרים, אנשים סקרנים, ילדים, מבוגרים, חברים ומכרים. כל דוכן הוא סיפור בפני עצמו, וכל מפגש כזה מזכיר לי שהאמנות שלי היא כלי שמחבר בין אנשים, בין רגשות, בין חוויות.

הצדדים המאתגרים של ירידים

למרות כל הקסם וההתרגשות, ירידים הם לא תמיד חוויה קלה. הם דורשים הרבה אנרגיה, סבלנות והתארגנות מוקדמת. כל פרויקט כזה מתחיל הרבה לפני שהדוכן נפתח יש אריזות, נסיעות, סידור המקום, הכנה נפשית והיערכות לשעות ארוכות של עמידה מול הקהל.

עמידה מול הקהל לאורך שעות

לעיתים מדובר ביום שלם, לפעמים שניים או יותר, שבהם אני עומדת ומדברת, מסבירה, משיבה על שאלות – וכל זה לצד שמירה על חיוך ואנרגיה חיובית. אחרי מספר שעות זה יכול להיות מתיש, אבל גם מספק ומעצים.יש רגעים שהאנשים שעוברים מספקים לי את האנרגיה שאני צריכה בדיוק בשביל להמשיך עוד קצת, או אמנים מהדוכנים ליד שמבינים את העייפות.

רגעי תסכול

ישנם רגעים שבהם הקהל קטן או אנשים עוברים ליד הדוכן ולא עוצרים. זה יכול להיות מתסכל, במיוחד אחרי השקעה רבה בהכנה. אבל דווקא הרגעים האלו מלמדים אותי על הסבלנות וההתמדה שמלווים כל אמנית עצמאית. הם מזכירים לי שהדרך אינה תמיד פשוטה אבל כל רגע שבו מישהו עוצר, מתעניין או מתחבר, שווה את הכל.

ההכנה למפגשים גדולים

לכל יריד יש דינמיקה שונה חלקם עם קהל אדיר, חלקם שקטים יותר. ההכנה מראש כוללת גם חיבור רגשי, כדי להיות מוכנה לשיחה עם כל אדם שמגיע לדוכן. זה לא רק "לתת חפץ" אלא "לתת חוויה", וזה דורש רגישות, קשב ומודעות.

למרות הקשיים, כל יריד מחזק אותי ומלמד אותי על עצמי. הוא מחדד את המוטיבציה שלי להמשיך ליצור ולהציג, ומספק הזדמנות ייחודית ללמוד, להתפתח ולחוות את האמנות שלי במלואה מול אנשים.

מה הלאה? התוכניות לעתיד והקשר לאתר

השולחן של הפיה המפחידה

החוויה מהירידים והכנסים מחזקת אותי ומחדדת את המטרות שלי כאמנית עצמאית. כל מפגש עם הקהל, כל שיחה, כל חיוך או התרגשות – מזכיר לי למה אני יוצרת ומה הערך האמיתי של העבודה שלי.

למרות שלא תמיד יש הרבה הזדמנויות להצגה פיזית, אני ממשיכה לחפש מקומות שבהם אוכל לפגוש אתכם, לשתף את היצירות שלי ולבנות קהילה סביב האמנות שלי. הירידים הם רק אחד הערוצים; האתר שלי הוא הערוץ השני, שבו כל יצירה זוכה לסיפור, הסבר ומגע אישי גם למי שלא הגיע פיזית.

אם פספסתם את אחד הירידים, אתם יכולים תמיד להיכנס לאתר שלי ולגלות את כל היצירות:

·        פיות, קסם ופולקלור – עולם מלא בייצוגים של פיות, דמויות מיתולוגיות וסיפורים אישיים.

·        אלים, אלות ומיתוסים – קטגוריה עם השראות מעולמות מיתולוגיים, שמוסיפה עומק ועונג לחובבי האמנות האפלה.

·        בובות ומיניאטורות אפלות – יצירות מקוריות, כל אחת עם סיפור ואנרגיה משלה.

המשמעות האמיתית

הירידים והכנסים מאפשרים לי לא רק להראות את היצירות שלי אלא גם להרגיש את ההשפעה שלהן.

כל מגע, כל מבט, כל חיבור אנושי מחזק את התחושה שאני יוצרת אמנות אמיתית, שמגיעה מהלב, עם עומק, רגשות ומסורת אישית.

החוויה הזו גם מזכירה לי שהאמנות שלי לא סתם "מוצרים יפהפיים".

היא כלי שמאפשר לאנשים להתחבר לרגשות שלהם, להתמודד עם פחדים או פשוט לחוות רגע של קסם והנאה.

ולכן, גם אם לא תמיד אפשר להגיע לכל יריד, אני משקיעה זמן ומחשבה כדי להביא את היצירה שלי אליכם גם דרך האתר, הבלוג והרשתות החברתיות.

הפיה המפחידה היא הרבה יותר מאשר שם של מותג היא קול אמנותי שמאיר גם את המקומות הכואבים והאפלים בנפש. דרך היצירה אני לא רק מבטאת רגשות שלי, אלא מזמינה אתכם להציץ לעולם פנימי שמאתגר, מרתק, ולעיתים גם מפחיד אבל תמיד כנה ונאמן לעצמי.

הירידים והכנסים הם הדרך שלי להפגיש את העולם הזה עם אנשים אמיתיים. כל חיוך, כל מבט, כל תגובה  הם עדות חיה לכך שהאמנות שלי נוגעת, חיה ומשפיעה. הם מזכירים לי שהאמנית שאני זה לא רק השם או המראה או היצירות : האומנות שלי אמיתית, נוכחת, ובעלת קול ייחודי.

אני יוצרת כדי לגעת, כדי לחבר בין רגשות ולספר סיפורים קטנים דרך חפצים. הירידים והכנסים שאני משתתפת בהם רק עוד אפשרות להראות את זה  מולכם ויחד איתכם.

וכל מפגש כזה הוא תזכורת חזקה לכך שהאמנות שלי אינה רק יצירה שנתנה לי חופש היא עולם מלא חיים, רגשות וחוויות שמגיע לכל מי שמוכן לעצור ולהתבונן.

בכל פעם שאתם עוצרים, שואלים שאלה, מחייכים או מתרגשים: אתם חלק מהמסע שלי כיוצרת. וזה מה שהופך אותי לאמנית אמיתית  לא המספרים, לא הלייקים, אלא החיבור האנושי הישיר, האינטימי והאמיתי עם כל אחד ואחת מכם.

תודה,

שלכם בר- הפיה המפחידה.