עבודת צללים דרך אמנות אפלה: מסע אישי לריפוי רגשי

יש מקום כזה, שאנשים מעדיפים לא להיכנס אליו. הוא לא מופיע על מפות, אין לו תמרורים, אבל כולנו מכירים אותו. זה המקום שבו שוכנים הסודות, הכעסים, הפצעים שלא הגלידו, והדמויות שפיתחנו כדי לשרוד. קוראים לו – הצל.

במהלך השנים למדתי להיכנס לשם. לאט, בעדינות. לפעמים עם דמעות, לפעמים עם חיוך. למדתי להאיר את המקומות שבתוכי שלא רצו שיראו אותם – וגיליתי דבר מפתיע: הצל לא בא להרוס. הוא בא לרפא.

ומשם – נולדה האמנות שלי.

מהי עבודת צללים על פי יונג וכיצד היא מתבטאת ביצירה

עבודת הצללים, כפי שתיאר אותה קרל גוסטב יונג, היא תהליך של התבוננות בחלקים המודחקים של האישיות – בתכונות, בתחושות ובזיכרונות שדחקנו הצידה כדי לשרוד או כדי להתאים.

אבל מה שקבור – לא נעלם. הוא פשוט שותק. ולפעמים, מתוך השתיקה הזו, נולדת הזעקה.

כשאני יוצרת, אני לא שואפת לשלמות טכנית. כל בובה עם עין חסרה, כל דמות או גולגולת – היא לא רק דימוי. היא פצע, רגש, אמת. האמנות שלי היא לא אסתטיקה – היא שפה. היא גשר. היא דיאלוג עם מה שמתחבא מתחת לפני השטח – בי ובמי שמתבונן בה.

למה אמנות אפלה מושכת אותנו: חיבור רגשי עם החושך

שאלו אותי פעמים רבות: "למה את יוצרת בובות מפחידות?" או "מה כל כך מושך בגולגולות?" התשובה פשוטה: כי זה אמיתי.

המשיכה לאמנות אפלה, למקברי, לויקטוריאני – היא לא גחמה. זה קול פנימי של הנפש שמבקשת מבט אמיץ לתוך מה שכואב, מביך או מפחיד. קול שאומר: תני לי מקום. תני לי חיים.

וזה בדיוק מה שהאמנות שלי עושה – לא בורחת מהחושך, אלא מסתכלת לו בעיניים.

המותג 'הפיה המפחידה' כאנלוגיה לריפוי דרך צללים

קראתי למותג שלי "הפיה המפחידה" לא מתוך הומור, אלא מתוך הוקרה. כי לא תמיד הפיות מגיעות עם נצנצים. לפעמים הן באות עם אמת קשה ביד, עוצמה בלב, ויכולת להחזיק אותנו כשאנחנו מתפרקים.

הפיה שלי לא באה לייפות את המציאות – היא באה לשחרר. היא עומדת מולך במראה ואומרת: "כן, זה כואב. וכן, את תעברי את זה."

וכל פריט שאני יוצרת – גולגולת, בובה, דמות – נושא את הרוח הזו. מסר שקט: מותר לכם להיות אתם. גם אם אתם אפלים, כועסים, שבורים. אתם לא צריכים להסתיר.

ריפוי רגשי ויצירתי באמצעות עבודת צללים

עבודת הצללים אינה תהליך לינארי. היא לא מסע חד-כיווני עם יעד ברור. לפעמים היא קשה, לפעמים מתישה, לפעמים משחררת. האמנות שאני יוצרת לא מבטיחה ריפוי – היא מזמינה למסע.

יש אנשים שקונים יצירה מבלי להבין למה. "משהו בה דיבר אליי," הם אומרים. וזה סימן – כי כמו הצל, גם האמנות מדברת בבטן. לא בהכרח בשפה רגילה.

היא באה להזכיר שיש בתוכנו עוצמה לא ממומשת, שמה שנראה כמו כאב – עשוי להפוך ליופי. היצירות שלי הן לא טרנד גותי. הן שיקוף. הן נקודת מפגש – בין העין החיצונית ללב הפנימי.

הקשר בין טראומה, גוף ויצירה באמנות מרפאה

אנחנו חיים בעולם שמצפה מאיתנו להחלים בשקט. לסבול בצנעה. לחזור מהר לתפקוד.  אבל טראומה – לא מדברת בשפת השגרה. היא בוערת מתחת לעור, מתפרצת ברגעים לא צפויים.  לפעמים זה עצב חסר הסבר. לפעמים כעס חסר יעד.

וכשהלב שותק – הידיים מתחילות לדבר במקומו.

לא הגעתי לאמנות דרך מסלול אקדמי. הגעתי דרך כאבים כרוניים שלא הרפו, דרך לילות של בכי שקט, דרך תחושת זרות בעולם.  וכשלקחתי חומר ביד, כשהתחלתי ליצור דמות, פתאום משהו בי אמר:  "הנה. כאן מותר. עכשיו תרגישי."

איך הגוף מבטא טראומה דרך אמנות במקום מילים

הגוף זוכר גם את מה שהתודעה מנסה לשכוח.  לכן ילדים שחוו טראומה מציירים סיוטים מבלי להבין למה. לכן הדמויות שלי – פצועות, שותקות, שבורות – ועם זאת חזקות.

הן מספרות סיפור שאין לו תאריך ביומן, אבל יש לו נוכחות בגוף.

ביצירה יש חירות. מרחב שבו מותר להגיד בלי להסביר, להרגיש בלי להתנצל.  זו הסיבה שהיא כלי טיפולי עוצמתי כל-כך – במיוחד למי שמילים לא מספיקות עבורו.

לא צריך להיות "אמנית" כדי לרפא דרך יצירה

אחת האשליות הכי הרסניות בתרבות שלנו היא שאמנות שייכת רק ל"מוכשרים".  אבל הריפוי לא דורש כישרון – הוא דורש הקשבה.  והגוף שלך לא מחפש פרסים, רק קול.

וזה מה שהיצירות שלי מבקשות לאפשר:  לגעת, להתחבר, להתחיל לדבר – גם אם זה קורה מול גולגולת קטנה, גם אם זו בובה לא מושלמת ש"משהו בה מושך אותך".

כי משהו בה מהדהד בך.

יצירה: לא גאולה, אלא מרחב נשימה

בזמנים הכי קשים שלי לא חיפשתי השראה. חיפשתי אוויר.

עם הזמן הבנתי – היצירות שלי הן לא רק "פריטים דקורטיביים".  הן עוגנים. הן חפצי מעבר. הן לחישות שקטות שאומרות:  "הנה מקום שבו מותר לך להרגיש בלי לתרגם."

כל אחת מהן נושאת בתוכה זיכרון, פצע, חלק ממני.  והרבה פעמים – גם ממך.

הן עדות. שאפשר לשרוד. שאפשר למצוא יופי בכאב.  ושאפשר ליצור – לא למרות מה שקרה, אלא בגלל.

הכאב כפתח לריפוי: לראות את הסדק ולתת לו אור

במחברת הצללים שלי כתבתי פעם:

"יש סדק בכל דבר – כך נכנס האור."

ציטוט שגוי בכוונה של לאונרד כהן, אולי, אבל הכי מדויק למה שהרגשתי כשראיתי לראשונה את הבובה עם העין החסרה.

היא לא הייתה "פגומה". היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה לראות – תזכורת לכך שגם החלקים החסרים הם חלק מהשלם.

וכשאני שולחת דמות כזו לעולם – היא לא רק יצירה.  היא פנס קטן שמאיר את הדרך חזרה לעצמנו.

היצירה בוחרת אותך: איך יודעים איזו דמות תלווה תהליך ריפוי

אנשים שמגיעים לדוכן שלי ביריד לא תמיד יודעים מה יחפש אותם. הם עומדים מול עשרות דמויות, ולפתע עוצרים. לפעמים מול יצירה קטנה, מצולקת, "לא יפה".

הם אומרים: "היא קוראת לי."  והם צודקים.

כי אנחנו לא בוחרים יצירה – אנחנו מזהים בה משהו שקיים בתוכנו.  כל אחד מגיב אחרת לאותה דמות: האחד נרתע, השני מתרגש.

הבחירה אינטואיטיבית. לא עיצוב לסלון – אלא מראה לצל.

הפונקציה הארכיטיפית של הדמויות – גם כשהן מפלסטיק

הדמויות שלי לא נולדו מרעיון גרפי, אלא מרגש. הן ארכיטיפים –  האם, הילדה האבודה, הלוחם, הפצוע – כמו הטיפוסים הקלאסיים של יונג.

הן נושאות אנרגיה. כמו קלף בטארוט או דמות מחלום – הן גשר בין מודע לתת-מודע.  וכשהן נוגעות בך, הן שואלות:  מה אתה רואה בי שמעורר בך משהו?

פחד? חמלה? דחייה?

מה התכונה הזו שאני משקפת – שאולי אתה עוד לא מוכן לפגוש בעצמך?

לקבל את הצל ולאהוב את הפגום – מסר מרכזי בעבודת צללים

אני אוהבת ליצור דמויות לא סימטריות, פצועות, מעוותות קלות. לא כי זה “קונספט”, אלא כי אני רוצה לאפשר לאנשים להסתכל בעיניים של החלקים שמהם התרבות שלנו לימדה אותם להתבייש.

מה שלא "יפה", לא "חיובי", לא "אסתטי" – לא חייב להיות מוסתר.  הצל – הוא לא מכוער. הוא פשוט לא מתאים לתבניות.

וברגע שאנחנו נותנים לו צורה – אנחנו לא כבולים לו.  אנחנו משתחררים איתו.

המסע נמשך: חיבוק לצללים שלך דרך יצירה

אם קראת עד כאן – כנראה שגם את פגשת את הצללים שלך, או שהם עדיין מציצים מהצללים.

כך או כך – אני כאן. עם יצירות שמבקשות להזכיר לך:

שאתה לא לבד.  שמותר לך להרגיש.  שמותר לך לאהוב גם את מי שאתה כשאתה שבור.

כי אנחנו לא שבורים באמת.  אנחנו פשוט מורכבים מחלקים.  ושלמים – בדיוק כמו שאנחנו.

עבודת צללים וציטוטים מעוררי השראה שמחזיקים אותך

במהלך המסע שלי עם הצללים, היו משפטים מסוימים שליוו אותי כמו מגדלור בערפל. מילים של אחרים, שפגעו בדיוק במקום שבו אני לא הצלחתי לנסח.

קרל יונג כתב: "האדם שמסתכל החוצה, חולם. האדם שמסתכל פנימה – מתעורר."  המשפט הזה היה אחת מאבני הדרך בעבודת הצללים שלי – להזיז את המבט פנימה, גם כשהפנים מבהיל.

ובמקום אחר הוא אומר: "עד שלא תהפוך את התת-מודע למודע, הוא ינהל את חייך – ואתה תקרא לזה גורל."  היצירות שלי הן הדרך להפוך את מה שבתוך הצל – לנראה, למודע, למוחזק ביד.

גם רילקה, המשורר, נתן לי שפה כשהוא כתב:  "אולי כל הדרקונים בחיינו הם נסיכים שמחכים רק לרגע שבו ננהג ביופי ובאומץ."  כמה פעמים פחדתי מהחלקים שבתוכי, רק כדי לגלות – שמתחת לפחד יש מתנה, יש אמת.

אפילו פרידה קאלו, בגופה השבור ובקולה הצלול, אמרה:  "אני מציירת את עצמי כי אני האדם שאני מכירה הכי טוב."  וכן, גם אני יוצרת את עצמי – פעם אחר פעם – כדי ללמוד להכיר מחדש.

המשפטים האלו לא רק נתנו לי השראה – הם החזיקו אותי.  ביצירה, בצל, באור – הם הפכו לעוגנים.

כי לפעמים, מילה אחת נכונה – יכולה להציל חיים שלמים.

הצל ככוח יוצר: למה יונג האמין בו כמנוע אותנטי לאמנות

יונג לא ראה בצל דבר שלילי. הוא ראה בו פוטנציאל – עוצמה יצירתית עצומה שממתינה לשחרור.  כשהצל מוכל, הוא הופך להיות מקור לאנרגיה, לאותנטיות, ליופי שהוא לא מצופה ולא מסונן.

זו הסיבה שהאמנות שלי לא שואפת ל"נחמדות", אלא לאמת.  וגם אם היא קודרת לפעמים – היא חיה. היא פועמת. היא מציעה חיבור שאי אפשר לזייף.

אפשר לקרוא לזה עבודת צללים, ריפוי, או סתם "משהו שנוגע".  מה שחשוב – שזה נוגע.

וכשזה נוגע – זה משנה.